בשנים האחרונות, ניתן לשמוע לא פעם בתקשורת כי יש שופטים הקוראים לשלב את המשפט העברי יותר בפסיקה הישראלית. מי שבקיא קצת בעולם המשפט, יודע דווקא כי יש לא מעט פסקי דין בהם מנסים שופטים שונים במקרים מסוימים כאשר הם מרגישים בצורך מסוים לנסות ולהצדיק את הפסיקה שלהם בנושאים שונים ולמען האמת אין בכך פסול.
שהוקמה מערכת המשפט, היא שאבה בין היתר מהמשפט הבריטי המסורתי, מהמשפט העותמאני וכן בין היתר גם מהמשפט העברי.
כדי להבין מה היא הפסיקה של המשפט העברי, רצוי להבין קצת ממה היא מורכבת. באופן כללי, מדובר על כלל המונחים המשפטיים הלקוחים מן המקורות העבריים שמופיעים עוד בתורה שבכתב וכמובן שהיא רלוונטית לתורה שבע"פ הלא היא ההלכה. יש ויכוח עז בין מומחים למשפט (מהאקדמיה וכן גם שופטים) לגבי ההלכות המשפטיות: האם מדובר בהלכות משפטיות בלבד או שמה גם מדובר על הלכות דתיות.
בתוך המשפט העברי ניתן למצוא התייחסות לדינים שונים: דיני קניין, דיני נזיקין וכמובן שגם דיני עונשין. אולם, לא מעט מהדינים הללו היו רלוונטיים לימים של אותה התקופה וכמובן שהם לא רלוונטיים להיום, במיוחד במדינה דמוקרטית (לדוגמא העונש המפורסם של "מוות בסקילה").
כאשר גם בוחנים את החקיקה במדינה, ניתן לראות כי יש לא מעט חוקים השואבים את ההשראה שלהם מן המשפט העברי כדוגמת חוק הגנת הפרטיות וכן גם בתוך חוק יסודות המשפט עצמו (המגדיר את הצורה שבה פועלת מערכת המשפט) ניתן לרואת במפורש את הקשר למשפט העברי ואת ההנחיה שניתנת לבתי המשפט: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל".