ישראל, כדמוקרטיה פרלמנטארית וכמדינת חוק, הינה מאוד פעילה בתחום החקיקה. מידי שנה מציעים אלפי הצעות חוק שונות ובסופו של דבר מתקבלים כמה עשרות חוקים. כמובן שהחוקים נועדו להסדיר מערכת של נורמות או ערכים על ידי הסכמה בין כל חברי הכנסת. כמובן שלא תמיד יש הסכמה על כל החוקים וטוב שכך, אולם במרבית המקרים הצעת חוק שונה מאוד מהחוק שמתקבל בסופו של דבר.
עם הקמת המדינה, כדי לא ליצור ואקום חוקתי, ניתנה פקודת סדרי השלטון והמשפט שקבעה שהחוקים שהיו בארץ בטרם הקמת המדינה ימשיכו להתקיים, אולם אם החוק של מועצת העם יסתור את החוק הישן, יגבר החוק החדש עליו ועל בית המשפט לפסוק בהתאם לחוק החדש.
בישראל יש תהליך חקיקה מאוד ברור שמתבצע בהתאם לתקנון עבודת הכנסת והממשלה: אין חוק יסוד החקיקה, למרות ניסיונות רבים במהלך השנים להביא לחקיקה של חוק שכזה שלא ממש הצליחו. באופן כללי, לכל חבר כנסת יש מספר מוגבל של הצעות חוק אותן הוא יכול להגיש מידי שנה ואת זה הוא עושה על ידי תזכירי חוק שמוגשים או לנשיאות הכנסת במידה ומדובר על הצעת חוק פרטית, או לוועדת השרים לענייני חקיקה במידה ומדובר על הצעת חוק ממשלתית.
הצעת חוק פרטית, לעומת הצעת חוק ממשלתית צריכה לעבור גם אישור של קריאה טרומית בכנסת. לאחר מכן גם הצעות החוק הפרטיות מגיעות לאישור של ועדת השרים לחקיקה, שם בפועל הממשלה מגבשת את העמדה שלה כלפי החוק ובכלל את עמדת הקואליציה: במידה והחוק עובר בהצעה ואין ערר עליו הוא עובר לוועדות הרלוונטיות בכנסת שם יושבים גם המומחים מטעם המשרדים של הממשלה והוא עובר תיקונים ושינויים ועליו דנים לקראת העברתו לקריאה ראשונה. במידה והחוק עובר הוא חוזר להמשך דיון בוועדות הרלוונטיות שם הוא עשוי לעבור עוד שינויים ותיקונים בהמשך להסכמות פוליטיות כאלו ואחרות.
כאשר החוק עובר בוועדות השונות, הוא חוזר למליאה לקריאה שנייה ושלישית. במידה והוא מאושר, הסתיים הליך החקיקה ופורמאלית מדובר על חוק חדש שנכנס לרשומות (המסמך בו מופיעים כל החוקים השונים). כמובן שיכול להיות הבדל מהותי בין זמן החקיקה של כל חוק, הכל תלוי בלחץ וברצון של הקואליציה להעבירו (ניתן להעביר חוק תוך כמה שבועות במידת הצורך).