דיני העונשין בישראל עוסקים בהגדרת ההתנהגות הנורמטיבית של האזרחים במדינה. זאת, על ידי יצירת מערכת שמתווה מסגרת של כללים ברורים באמצעות החקיקה שאם מישהו יבחר להפר אותם, זה ייחשב כבר לעבירה פלילית. מי שמפר את עבירה, יוכל לעמוד לדין פלילי ובהתאם גם להיענש בהתאם לעקרונות דיני העונשין שנקבעו בחוק.
העקרונות של דיני העונשין, נקבעו בחלק של חוק העונשין שנחקק בשנת 1977 על ידי הכנסת, מדובר על חוק שבא להחליף את פקודת החוק הפלילי שניתנה בשנת 1936 על ידי הנציב העליון הבריטי ובפועל היוותה את הבסיס של המשפט הפלילי בישראל. החקיקה נועדה לשלב את כל התיקונים והשינויים שבוצעו עד לאותה השנה.
באשר לעקרונות דיני העונשין ניתן לחלק אותם לכמה עקרונות מרכזיים:
עקרון החוקיות: זהו עיקרון האומר כי אין עבירה ואין עונש אלא בחוק או מכוח החוק. כלומר, מה שלא נאמר בחוק כהתנהגות פלילית, אז לא ניתן להאשים או להעניש אדם אם זה לא מופיע בחוק.
עקרון אי ענישה למפרע: הכוונה היא שאי אפשר להעניש בצורה רטרואקטיבית, כלומר אם העבירה בוצעה לפני החוק או לפני שנקבעה הענישה החדשה במידה והיא מחמירה, אז היא לא תכול על האדם שמבצע אותה. אם מדובר על ענישה מקלה, אז דווקא כן ניתן.
עקרון היסוד העובדתי: לא ניתן להאשים אדם על כוונות ומחשבות, בלבד, דרושה התנהגות פלילית.
עקרון האשמה הפלילית: על מנת להרשיע אדם בפלילים, יש צורך שהאדם יישא התנהגות המכונה אשמה פלילית המורכבת מ-4 מרכיבים עיקריים: אחריות אישית, כשרות פלילית, יסוד נפשי והעדר סייג לאחריות פלילית. מבחינת החוק, מספיק שהנאשם מצליח להוכיח כי אחד המרכיבים נעדר מעקרון האשמה הפלילית אז הוא כבר פטור מאחריות פלילי ובעצם מזוכה.