כאשר מתנהל הליך משפטי, הוא חייב להתנהל בצורה מסוימת. כמובן שכאשר מתחילים אפילו בתביעה, או מגישים כתב אישום יש לזה הליך שלם, החל מכתב תביעה, כתב הגנה, שלב גילוי מסמכים, שלב זימון עדים וכמובן גם בסופו של דבר את פסק הדין והכרעת הדין. המשפט הפרוצדורלי בפועל מהווה את כל מה שדרוש לשופט בבית המשפט לנהל את המשפט עד שהוא בעצם מכריע בתיק.
כמובן, שהמשפט הפרוצדורלי מתייחס לנושא של ערעור: איך להגיש אותו, מה יש להגיש בערעור וכן כמובן איך הערכאה שאליה מערערים מתייחסת לערעור עצמו. המטרה היא לספק לכל אחד מהצדדים במשפט את היכולת לייצג את הטענות שלו כראוי, להשיג ראויות או לחקור עדים כמו שצריך.
מי שלא מתנהל על פי המשפט הפרוצדורלי עשוי להיתקל בבעיות מצד בית המשפט, עד לקנסות מצד השופטים או אף להחלטה על ביזוי בית המשפט או אף להכרעה של בית המשפט שתהיה לרעת הצד שלא ממלא אחר כללי המשפט הפרוצדורלי ולכן כל אחד מהצדדים תמיד מקפיד על הכללים השונים.
כמובן שגם המשפט הפרוצדורלי מתחלק בהתאם לסוגי המשפט השונים: המשפט האזרחי, המשפט הפלילי וכן גם המשפט המנהלי. לכל אחד מענפי המשפט הללו יש סדר וכללי פרוצדורה אחרים. כך בעצם כאשר ניגשים למשפט יש לבדוק את סדרי הדין הרלוונטיים.
כמו כן, בכל אחד מהמשפטים הללו דיני הראיות יהיו שונים אחד מהשני: על פי פקודת הראיות מ-1971 שקובעת את כל הכללים השונים לקבלת הראיות בבתי המשפט וכן כמובן שיש יחס לכל פסקי הדין ותקדימים שנוצרו בנושא זה. לדוגמא, גם הנושא של התיישנות שונה מאוד במקרה של הדין הפלילי לעומת הדין האזרחי (שכן בארץ לדוגמא, על עבירת רצח לא חלים דיני ההתיישנות).
ניתן להגיד כי ההבדל העיקרי בין סדרי הדין לדיני הראיות מתבטא בעיקר בכך שסדרי הדין קובעים כיצד על ההליך המשפטי להתנהל: מול איזה ערכה, מתי להגיש את המסמכים, לזמן את העדים וכדומה (ולא משנה באיזה מהענפים המשפטיים מדובר) וכי דיני הראיות מתייחסים בעיקר לראיות ואיזה קבילות ואיזה לא. באשר להתיישנות, מה עדיין ניתן לשפוט ומה כבר לא.