אקטיביזם שיפוטי

בשנים האחרונות, או אולי אף בשני העשורים האחרונים אני עדים לכך שיש ויכוח עז באשר למקומו של בית המשפט העליון במדינה, במיוחד לאחר "המהפכה החוקתית" אותה יזם נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) אהרון ברק שדגל באקטיביזם שיפוטי ובהתערבות של בית המשפט העליון בתחומים רבים שבעבר לא סביר שהיה מוכן לדון בהם.

הגישה של אקטיביזם שיפוטית מתייחסת לכאלו התופסים את תפקידו של בית המשפט לא רק ככזה המפרש את החקיקה של הכנסת אלא גם ככזה שצריך לבקר את החלטות הממשלה והכנסת ואף גם יכול להתערב בהם. השיא של אקטיביזם שיפוטי יכול לבוא לידי ביטוי על ידי ביטוי חקיקה של הכנסת ולקבוע כי החוק פסול ובפועל להעמיד ערכים שונים שמייצג החוק במקומה (דוגמא טובה מאוד לכך הינה חוק המסתננים). עוד התייחסות למונח, הינה גם באשר לתחומים שרשאי בית המשפט להתערב בהם ומה גם נמצא מחוץ לסמכות ההתערבות שלו.

בישראל, במשך השנים השתדל בית המשפט להיות מרוסן יחסית, אולם דווקא היו מקרים שונים בהם התערב בהחלטות ממשלה כאלו ואחרות כאשר אלו פגעו באופן מהותי בזכויות אדם או כאשר חרגו מסמכותם שמותנה בחוק. אולם פסילת חוקים הגיעה לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בשנת 1992. פסק הדין המכונן היה פסק דין בנק המזרחי בשנת 1995 ששריין את מעמדו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובעצם בפסק הדין נקבע כי לחוק מעמד על חוקי וכל חוק שסותר את החוק הזה לבית המשפט יש את הסמכות לבטל אותו.

כמובן, שאין הסכמה מלא באשר לאקטיביזם השיפוטי וכן למהפכה החוקתית וגם בתוך עולם המשפט והאקדמיה וכן כמובן שבממשלה ובכנסת יש התנגדות רבה להתערבות יתר מצד בית המשפט העליון, כאשר המוביל של ההתנגדות הזאת בשנים האחרונות היה שר המשפטים לשעבר פרופסור דניאל פרידמן.

עד כה, לא הצליחה הכנסת להגיע לידי חקיקה שתגדיר את סמכויותיו של בית המשפט לפסול חוקים וכן את היכולת של הכנסת עצמה לחקיקה הגוברת על הפסיקה (מה שמכונה לרוב בתקשורת "חקיקה עוקפת בג"צ). אין ספק שמדובר על נושא שימשיך ללוות את המדינה גם בשנים הקרובות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.